החלטה בתיק בש"פ 8504/10

           בפני ערר על החלטות של בית המשפט המחוזי בבאר שבע: האחת מיום 5.8.10 (כב' השופט י' שפסר), בה נקבע קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, והשניה מיום 21.10.10 (כב' השופט ד' מגד), בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.        נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו עבירה של אינוס ומספר רב של עבירות של מעשים מגונים. על פי כתב האישום, הכיר העורר את המתלוננת באמצעות אתר אינטרנט ולאחר התכתבות קצרה, הזמין אותה לנסוע ברכבו ולדבר במקום כלשהו. המתלונן אסף את המתלוננת ובמהלך הנסיעה החל לגעת בחלקי גופה השונים בניגוד לרצונה לשם גירוי מיני. כאשר המתלוננת ביקשה שיפסיק, סטר העורר בפניה. לאחר מכן, לקח העורר את המתלוננת לביתו, שם החל לגעת בחלקי גופה, פתח את חזייתה, השכיבה על המיטה, הוציא את אבר מינו ודרש ממנה לקיים עימו מין אוראלי. בהמשך, החדיר את אצבעותיו לאבר מינה ללא הסכמתה. המתלוננת התנגדה לכל מעשיו בכך שביקשה ממנו להפסיק, בכתה, צעקה וניסתה להשתחרר ממנו.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפסר) קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וביניהן הודעות המתלוננת, המתארות בבירור את המעשים המיוחסים לעורר ואת התנגדותה המפורשת להם; הודעות אמה, אביה וחברתה של המתלוננת, שמתארות את מצבה הרגשי הקשה לאחר האירוע; והודעת העורר, המאשר את פרטי האירוע, אם כי טוען כי המעשים נעשו בהסכמה. כמו כן, בית המשפט קבע כי בהודעות המתלוננת ובעימות שנערך בינה לבין העורר ניתן למצוא תשובות לחלק מן התמיהות שהעלתה ההגנה. לנוכח המכלול הראייתי שהוצג, קבע בית המשפט כי ישנו סיכוי של ממש להרשעת העורר בתום ההליך. יצוין כי הצדדים הסכימו לקיומה של עילת מעצר, וכן, הסכימו כי אם ייקבע קיומן של ראיות לכאורה, כפי שנקבע בפועל, יופנה עניינו של העורר לקבלת תסקיר מעצר שיבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. לפיכך דחה בית המשפט את המשך הדיון לצורך קבלת התסקיר.

           מתסקיר המעצר עלה כי נשקפת מן העורר רמת סיכון גבוהה לפגיעה באחרים בכלל ובנשים בפרט, ולפיכך המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופות המעצר המוצעות. בתסקיר צוין כי המתלוננת הגיבה בצורה קשה למקרה והביעה חשש כי העורר ינסה לפגוע בה לנוכח מספר ניסיונות מצדו להניאה מלמסור תלונה. בהתחשב בתסקיר השלילי, בכתב האישום החמור שהוגש נגד העורר ועל רקע עברו הפלילי, הכולל הרשעה בעבירה של מעשה מגונה בחבלה בגינה ריצה עונש מאסר בפועל, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מגד) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

           מכאן הערר שבפני.

3.        ב"כ העורר טוען כי לא הוכח קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר. לטענתו, התנהגות המתלוננת במהלך האירוע אינה מתיישבת עם אי-ההסכמה שהביעה והפחד שחשה מפני העורר, לדבריה. כך למשל, לא ברור מדוע המשיכה בנסיעה עם המתלונן לביתו לאחר שסטר לה בפניה. בעניין זה נטען כי ישנה סתירה בגרסת המתלוננת באשר לשאלה אם ביקשה מהעורר לרדת מהרכב, אם לאו. ב"כ העורר טוען לסתירות נוספות בגרסת המתלוננת - נטען לחוסר עקביות בתיאור המתלוננת את הסטירה שספגה לכאורה מן העורר במהלך הנסיעה ברכב. עוד נטען כי המתלוננת לא ציינה כי התנשקה עם העורר בהודעתה אך אישרה זאת בעימות, שם טענה תחילה כי הדבר לא היה בהסכמה אך בהמשך הודתה כי היה "קטע קטן" בהסכמה. ב"כ העורר הוסיף וטען כי קיים ספק אם אכן החדיר העורר את אצבעותיו לאבר מינה של המתלוננת, זאת נוכח טענת המתלוננת בעימות כי לא אפשרה לו לחדור לאבר מינה ונוכח העובדה שעל פי חוות-הדעת הרפואית נותר קרום הבתולין של המתלוננת שלם.

           לחילופין, טוען ב"כ העורר כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אימו או בבית אביו. לדבריו, ראוי היה  לייחס משקל לעובדה שהורי העורר פיקחו על העורר במסגרת חלופת מעצר בתיק קודם במשך חודשים ארוכים ועשו עבודתם נאמנה. כמו כן, נטען כי ראוי היה לייחס משקל גם לחוות-הדעת הפסיכודיאגנוסטית הפרטית שהוגשה מטעם ההגנה, אשר המליצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אימו. עוד צוין כי העבירה בה הורשע העורר בעבר בוצעה לפני שבע שנים ויש בכך כדי להפחית ממשקלה.

4.        מנגד, טוענת ב"כ המשיבה לקיומן של ראיות לכאורה. לשיטתה, ניתן למצוא בחומר הראיות הסברים לתמיהות שציין ב"כ העורר. למשל, המתלוננת מסבירה בהודעתה כי המשיכה עם העורר לביתו משום שהלה הציע לה במהלך הנסיעה לעצור בסמטה או חורשה, והמתלוננת שחששה מהאופן בו הדברים יתפתחו במקום מסוג זה, העדיפה לנסוע לביתו. באשר להשתלשלות האירועים בבית העורר, טוענת ב"כ המשיבה כי המתלוננת מסרה בהודעתה באופן מפורש כי הביעה את התנגדותה מהתחלה, ולמעשה, העורר מאשר את מרבית ההתרחשויות, וביניהן כי המתלוננת ביקשה ממנו לא להחדיר את אצבעותיו לאבר מינה משום שהיא בתולה; כי במהלך הנסיעה בחזרה לביתה, המתלוננת בכתה והייתה נסערת; וכי הודה במעשים לאחר האירוע בשיחת טלפון עם אמה של המתלוננת, והתחנן בפניה שלא תפנה למשטרה. עוד נטען כי קיימים חיזוקים לגרסת המתלוננת בהודעות של הוריה ושל חברתה, המתארות את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר האירוע. אשר לשאלת החדירה, נטען כי המתלוננת ציינה במפורש בהודעתה כי העורר החדיר את אצבעותיו לאבר מינה וכי חשה כאב בעקבות זאת.

           לעניין חלופת המעצר, הסתמכה ב"כ המשיבה על תסקיר המעצר שניתן בעניינו של העורר, וטענה כי התסקיר הינו חד-משמעי בקביעה כי נשקפת מן העורר מסוכנות מינית גבוהה, שלא ניתן לאיין באמצעות החלופות המוצעות. כמו כן, צוין כי תסקיר המעצר נערך על רקע היכרות מוקדמת עם העורר מתיק קודם להבדיל מחוות-הדעת הפסיכודיאגנוסטית שהוגשה מטעם ההגנה, שאינה מבוססת על היכרות כאמור.

5.        לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. לשיטתי, בחומר הראיות שבידי המשיבה מצוי הפוטנציאל הראייתי הנדרש בשלב זה, והוא מקים סיכוי סביר כי העורר יורשע בתום ההליך (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996). להלן: הלכת זאדה). חומר הראיות כולל בראש ובראשונה את שתי הודעותיה של המתלוננת ותמליל העימות שנערך בינה לבין העורר. גרסת המתלוננת, כפי שבאה לידי ביטוי בראיות אלה, הינה מפורטת, עקבית וקושרת לכאורה את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. המתלוננת מתארת את המעשים המיוחסים לעורר באופן ברור ושיטתי ומציינת חזור ושוב כי הביעה את התנגדותה בפניו במפורש בדרכים שונות.

           חיזוקים לגרסתה של המתלוננת ניתן למצוא בהודעות של אמה ואביה, אשר מתארים את מצבה הרגשי הרעוע בשובה הביתה לאחר האירוע. מהודעותיהם של המתלוננת והוריה עולה כי המתלוננת סיפרה לאמה את שאירע לה בסמוך לאחר האירוע, כאשר היא בוכיה ונסערת. גם חברתה של המתלוננת מסרה כי כאשר סיפרה לה המתלוננת בטלפון בערב האירוע על התקיפה שעברה "חברה" כביכול, דיברה בקול רועד ומגומגם וכי לקח לה זמן לדבר. על פי הודעתה של זו, למחרת היום אישרה בפניה המתלוננת בבכי כי למעשה המקרה קרה לה. בנוסף, אמה של המתלוננת תיארה גם את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעקבות האירוע.

           זאת ועוד, מהודעת האם עולה כי בשיחת טלפון שנערכה בינה לבין העורר בערב האירוע, במהלכה הודיעה לו כי בכוונתה להגיש נגדו תלונה במשטרה, הודה בפניה העורר במעשים המיוחסים לו והתחנן שלא תהרוס את חייו. העורר מאשר את דבר קיומה של שיחת הטלפון ואף מאשר שאמר "אני לא מכחיש את צודקת אבל אל תהרסי לי את החיים" (ראו הודעתו מיום 21.7.10). יצוין בהקשר זה כי העורר מאשר בחקירתו את רוב האירועים שתיארה המתלוננת, אולם לטענתו, כל המעשים בוצעו בהסכמה. העורר אף אישר שהמתלוננת החלה לבכות בדרכם בחזרה לביתה והתנהגה מוזר, אולם לא הציע לכך הסבר של ממש. 

           אשר לתמיהות השונות שמעלה ב"כ העורר ביחס לגרסתה של המתלוננת, לא מצאתי כי יש בהן כדי לקעקע את התשתית הראייתית הלכאורית נגד העורר. כך למשל, לא מצאתי כי ניתן להצביע על חוסר עקביות בתיאור המתלוננת את המכה שקיבלה מהעורר במהלך הנסיעה, העולה כדי פגם בתשתית הראייתית הלכאורית. כמו כן, אין בידי לקבל גם את הטענה כי התנהגות המתלוננת אינה מתיישבת עם אי-ההסכמה שהביעה. כאמור, מהודעותיה של המתלוננת עולה כי היא הביעה את התנגדותה באופן מפורש בצורות שונות, ובין היתר, הזיזה את ידי העורר, ביקשה שיפסיק ובכתה לאורך האירוע. כפי שציין בית המשפט קמא, המתלוננת הסבירה בחקירתה שהמשיכה בנסיעה עם העורר לביתו משום שחששה מהאופן בו דברים עלולים להתפתח במקומות שהציע העורר, דוגמת סמטה או חורשה. ממילא, הסבר זה, כמו גם השאלה אם ביקשה המתלוננת לרדת מרכבו של העורר אם לאו, נוגעים למהימנות גרסתה ומקומם להתברר בהליך העיקרי (הלכת זאדה, עמ' 145).

           אף אין בידי לקבל את טענת העורר כי התשתית הראייתית מלמדת על כך שלא החדיר אצבעותיו לאבר מינה של המתלוננת. הודעות המתלוננת וגרסתה בעימות תומכות בכך שהעורר החדיר לכאורה את אצבעותיו לאבר מינה, ולא מצאתי כי מדברי המתלוננת בעימות משתמעת מסקנה אחרת, כטענת ב"כ העורר. אזכיר בהקשר זה כי למרות שלא נמצאו חבלות באבר מינה של המתלוננת וקרום הבתולין נותר שלם, צוין בחוות-הדעת הרפואית כי החדרת אצבע בין שפות הפות לא מותירה בהכרח סימנים חבלתיים טריים.

           לסיכום, סבורני כי די בראיות שנסקרו לעיל, וביניהן הודעותיהם של המתלוננת, הוריה וחברתה, העימות שבוצע בין המתלוננת לבין העורר וגרסתו של העורר עצמו - כדי לגבש תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר בשלב זה.

6.        איני מוצאת הצדקה להתערב בקביעת בית המשפט קמא לעניין אי-שחרורו של העורר לחלופת מעצר. מתסקיר המעצר שנערך בעניינו של העורר עולה כי העורר מרוכז בצרכיו, מתקשה בדחיית סיפוקים, בקבלת גבולות חיצוניים וסמכות. צוין כי כאשר צרכיו אינם נענים באופן מיידי, בעיקר על ידי זרים, הוא יכול לנהוג גם באופן תוקפני ואלים, וכי אינו מכיר בקשיים בתפקודו. שירות המבחן בחן שלוש חלופות אפשריות, אולם מצא כי אין באף אחת מהן כדי לאיין את רמת הסיכון הגבוהה הנשקפת ממנו. למסקנותיו הגיע שירות המבחן לאחר שביצע עבודה מקצועית ויסודית ונפגש עם כל הגורמים הנוגעים בדבר. אמנם, בית המשפט אינו כבול להמלצותיו של שירות המבחן, אולם נדרשים נימוקים מבוססים וכבדי משקל כדי לסטות מהמלצה שלילית הניתנת מטעמו (בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסמה, 18.4.07); בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסמה, 16.4.07)). לא מצאתי נימוקים מעין אלה במקרה שלפנינו. חוות-הדעת הפרטית שהגיש העורר, המציירת תמונה שונה בתכלית מזו שעולה מתסקיר המעצר, אינה יכולה לגבור בענייננו על הערכת המסוכנות מצד שירות המבחן, שהינו הגורם המקצועי המופקד על כך על פי דין; ולו בשל העובדה שחוות-הדעת מבוססת על שיחה אחת עם העורר, בעוד שהתסקיר מבוסס על היכרות מוקדמת עימו מתיק קודם, על שיחות עם כל המועמדים שהוצעו כגורמים מפקחים ועם המתלוננת ואמה (ראו והשוו: בש"פ 6437/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.8.07)).  נוסף על כך, מתסקיר המעצר עולה כי העורר ניסה מספר פעמים למנוע מהמתלוננת להגיש תלונה נגדו. לכך מתווסף עברו הפלילי, הכולל הרשעה בעבירה של מעשה מגונה בחבלה.

           נוכח כל האמור, סבורני כי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ולפיכך החלטתו של בית המשפט קמא בדין יסודה.

           הערר, אפוא, נדחה.

           ניתנה היום, ז' בשבט תשע"א (12.1.11).